המסע אל קהילת יוצאי אתיופיה
“המסע” שיקף את ההיסטוריה, התרבות ומציאות החיים של קהילת יוצאי אתיופיה בפתח תקוה. הפרויקט נכלל בתערוכה “אוצרים בע“מ”, במוזיאון פתח תקוה לאמנות שאצרה רויטל בן–אשר פרץ במסגרת שבחנה גישות אוצרוּתיות שונות. “המסע” משקף את התפיסה של “אוצרוּת ללא קירות”, השואפת להוציא את המוזיאון למרחב החיים העירוני. עשייה זו נועדה להעצים את השותפות עם הציבור המקומי ולתרום לפיתוחו של אקטיביזם תרבותי וחברתי. לצד דני אדמסו כאוצר שותף נילי חי וישראל בירו מעיריית פתח-תקוה, לקחו חלק בפרויקט פעילים, אמנים וחברים מקרב הקהילה. אליהם הצטרפו נציגים עירוניים ואמנים ממחלקת ההדרכה של מוזיאון פתח תקוה לאמנות. הפרויקט נערך בסיוע מוסדות ציבור ועסקים המפעילים תכניות קהילתיות. תהליך העבודה, שנמשך כשנה, התבסס על יצירת היכרות אישית בין המשתתפים. במסגרתו הוקלטו הסיפורים מפיהם של חברי הקהילה המתגוררים בפתח תקוה. בעשר נקודות, לאורך מסלול העובר ברחובות העיר, הוצבו שלטים המזמינים את העוברים והשבים לחייג בטלפון ולהקשיב לסיפורים.
הפקת המסע התאפשרה בזכות הידברות שנוצרה בין הפעילים: דניאל אוריה, גדי פיקאדו, אשר שמעון טספאי המספרים: גדליה אוריה, יצחק אלי יעקב, שירלי גואדה, דמקה טוואבה, זכריה יונה, טבג'ה מהרי, אמי מלסה, שרונה נגטו–בירו, דניאל פקדו, פנינה תמנו־שטה, מטיקו תשלה, האמנים: אבבה מלסה, ג'רמי קול־חבש, מאיר דסה, אביטל טשלה, בת־שבע להב, דג'ין מאנצ'ילוט ואמני מחלקת ההדרכה, מוזיאון פתח תקוה לאמנות: רעות פרסטר, יפעת גלעדי, סיון גרוס, יסמין וקשטיין, אבשלום סולימן, אלומה רז, ליאור שור.
"שלום, שמי פנינה תמנו שטה, אני הילדה בת השלוש שהייתה במטוס ההרקולס בדרך לכאן במבצע משה. חרוטים בזיכרוני ההתרגשות והחלומות שהוטמעו מבית סבא, קייס שטו מהרט, שלא זכה לצפות בי ככתבת לענייני משפט בערוץ הראשון.
אני בת קהילת ביתא ישראל שחיו בכפרים מבודדים באתיופיה. חיי הקהילה התבססו על האמונה היהודית, הקשר לאדמה, למשפחה, למסורת ולאחווה של קהילה קטנה.
עד למאה ה-14 הם התקיימו כממלכה עצמאית אותה אבדו במלחמות. זכותם לאדמות נשללה והודבק להם כינוי הגנאי "פאלשה", שמשמעו פולשים ונוכרים. הם נודעו כבעלי מלאכה בתחומי הנפחות, האריגה, הקדרות והבנייה. את האדמה עיבדו כשהם במעמד של אריסים.
במאה ה-19 הוחרף מאוד סבלה של הקהילה ועצם קיומה הועמד בסכנה. הקולוניאליזם האירופי לווה בקבוצות מיסיון שהתמקדו ביהודי אתיופיה. השנים 1888 עד 1892, מכונות שנות "הקפו-זמאן", הזמן הקשה, בהן פרצו מגפות, בצורת ומכות ארבה ודבר שגרמו למות רבים. הנותרים נפוצו בחיפוש אחר מזון והתפזרו בין 600 כפרים. מקהילה של רבע מיליון נפש בראשית המאה ה-19 הצטמצם מספרם ל-50,000"...
המסע, פנינה תמנו שטה, נקודה 1
"בקרב הקהילה קיימת כיום מודעוּת לערכן של עבודות האוּמנות הנוצרות בה ורצון להציגן בתערוכות, אך עדיין קיים קושי עצום ליצור סביבה אמנותית מתאימה. הסביבה שבה מוצגות יצירות האמנות והאוּמנות בישראל נתפסת כשייכת לקבוצות סגורות מבחינה תרבותית. תהליך ה"אוצרוּת ללא קירות" פועל בקהילה ומאתגר את המושג של "חללי תצוגה". דרך פעילות זו מקרבת בין עולם התרבות לבין עולם הקהילות, יוצרת מפגש אנושי ישיר, ומאפשרת ביטוי שאינו מתאפשר בדרך אחרת. שיח ללא כתלים יכול להתקיים רק בדרך שרוב המוזיאונים טרם התנסו בה. מהלך זה מדגיש את הצורך בשינוי האופן שבו מוסדות התרבות נוהגים להכיל ולשקף את החברה בישראל.
הייצוג הדל של קבוצות מסוימות במוזיאון עשוי להיתפס כתוצאה של סגירוּת תרבותית המאפיינת אותן קבוצות. בפועל, הדבר קשור בעיקר לנטייה הברורה של אוצרים ואמנים להימנע מתהליכים שונים מן הנעשה בסביבה הבטוחה והמוּכרת להם. הפנייה אל מעבר לידוע מזמנת התמודדות מורכבת, המובילה את השותפים לה למקום חדש בשיח הנערך בין קבוצות תרבותיות שונות בחברה הישראלית"...
המסע, דני אדמסו,
מתוך טקסט התערוכה