גלריית הסדנא לאמנות,יבנה 

ליבנה הגעתי בסוף שנת 1983 בהמלצת שוקה גלוטמן שלימד שם. דוד וקשטיין הקים עם קבוצת אמנים את הסדנא בספטמבר 1978, ניהל אותה והציג בגלריה אחד העם 90 לצד אמניות ואמנים נוספים שעבדו ביבנה. באחד העם 90 וביבנה השתלבתי כאוצר ביוזמות של אמנים שפעלו לשינוי שדה האמנות.

המאבק לשוויון של יוצאי מדינות ערב והאסלאם יצר תודעה פוליטית ותרבותית מזרחית מקורית שצמחה בשכונות ובעיירות הפיתוח והובילה בשנות השבעים למהפך פוליטי שהעלה לשלטון את הימין ברשויות המקומיות ובמדינה. הפערים בישראל בין מרכז לפריפריה חוצים בין אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים ומדגישים מתח תרבותי בין מערב למזרח. זהות מסוכסכת זו חורגת ממחלוקות מדיניות אודות הכיבוש ונוגעת בשאלות של שייכות תרבותית.

הרצון לכוון לשייכות מזרחית, לפעול עם קהילות יוצאי מדינות ערב והאסלאם שחוללו את המהפך, ולהשפיע בכלים אמנותיים על צמצום פערים ויצירת מרכז בכל מקום הביאו להצטרפותי לסדנא בשנת הלימודים תשמ"ד 1983 – 1984. באותה תקופה לא פעלה בסדנא גלריה. הכנתי עבור האמנים שקופיות מתולדות האמנות שישרתו אותם בעבודה עם הילדים אך אלה לא נוצלו בגלל תנאים חסרים. סביבת היצירה בסדנא הייתה חיונית ומיוחדת אך השתלטה על כל המרחב ולא הותירה מקום להתבוננות ולשיח. מסיבות מתודיות ותרבותיות יזמתי את הקמת הגלריה לקראת שנת הלימודים תשמ"ה 1984 – 1985.

האפשרות לשלב בהתנסות האמנותית מרכיבים של ייצוג, התבוננות ושיח, והעצמת תחושת המרכז של כל מקום הביאו להחלטה לייסד גלריה ביבנה. לצד תערוכות נושא ויחיד הוצגו בגלריה תערוכות שעסקו בעיר, בתושביה ועבודות ילדים שלמדו בסדנא. גלריית הסדנא הייתה הראשונה שקמה מחוץ לערים הגדולות ולקיבוצים.

בגלריה אחד העם 90 ובסדנא לאמנות ביבנה התחלתי נתיב של אוצרות מעורבת שעניינה שינוי המקום החברתי של האמנות. אוצרות שמושגי האמנות שלה רחבים מהעיסוק בכישרונות בלעדיים ובחפצים מיוחדים. אוצרות שמעורבת בחיי היומיום וצומחת מהידברות, לימוד הדדי וייצוג. שנת הקמת הגלריה ביבנה הייתה שנת משבר בגלריה אחד העם 90. באותה שנה צמצם וקשטיין את עבודתו כמנהל ופרש מהסדנא. תניה אנגלשטיין החליפה אותו עד המינוי של שוקה גלוטמן למנהל בשנת הלימודים 1987 – 1988. ב-1989 בקשה עיריית יבנה להפסיק את המימון העירוני לסדנא. לאחר מאבק שכשל עזבו כל אמני הסדנא את יבנה ועברו לסדנא חדשה ברמת-אליהו.

"שלושה מרכיבים עיקריים עיצבו את עבודת הסדנא מראשית דרכה: עבודה עם בתי הספר במסגרת יום הלימודים, תפיסת הקהילה כמרכז תרבות ומימון עירוני המאפשר יצירה עם כלל הילדים ללא פערי כישרון ויכולת כלכלית. מבנה זה גובש בין השנים 1978 – 1984 ושירת כנקודת מוצא ערכית לפעולותיה. סדר העדיפות של תושבים בעיירת פיתוח לא אפשר בשנת 1978 הקמת מסגרת חוגים כמקובל בישובים מבוססים. בעידן מוחרף של הפרטה וגלובליזציה הציג הממד הציבורי בעבודת הסדנא דגם חיוני של אחריות ממלכתית שמתאים לכלל החברה".

מתוך המאמר

תרבות, חברה, חינוך: הסדנא לאמנות -

שלושים שנות אמנות בקהילה

עמי שטייניץ

2008

מתוך תערוכות הגלריה