הספר משקף פעילות אמנותית שראשיתה בשנות ה-80 של המאה ה-20.

ב-1982 הצטרפתי לגלריה 'אחד העם 90' וב-1983 לסדנה לאמנות ביבנה. היו אלה צעדי אוצרות ראשונים שיסודם בהתנגדות למצב חברתי ואמנותי קיים שהובילו להצטרפות אל פעילות של אמנים ואמניות בתחילת דרכם. התחושה לא הייתה מנוסחת אך פעלה מול שדה כוח שניסח מרכז ופריפריה, השית שייכות מערבית על ישראל, הגדיר תוואי מוזיאוני לביטוי החזותי, ביסס דרך מסוימת להכרה אמנותית וקיבע את המעמד המסחרי של חפץ האמנות. לא הייתה, כפי שהסתבר מהר מאוד, אחדות בהתנגדות וההתפצלויות לא אחרו לבוא.

​

המהלכים הללו השתלבו במורכבות פוליטית כוללת שהחריפה מאז מלחמת יום כיפור; המחאה החברתית של הפנתרים השחורים, עליית הליכוד לשלטון ב-1977, מלחמת הברירה בלבנון ב-1982, הכיבוש, ההתנחלויות והאינתיפאדה שפרצה ב-1987, עליית יהודי אתיופיה וברית המועצות לשעבר והגירת עובדים זרים. תחושות ההתנגדות של שנות ה-80 נוצרו בין קירות מקומיים ספוגי גלות, פליטות, הגירה ותרבויות מפינות עולם וחוויות היסטוריות שונות. יותר מאשר מחשבות מאורגנות מדובר בתחושות מעורפלות שמתבררות במהלך ההיתקלות בקירות עמוסי פערים וביטויי אפליה מתסכלים. בין אלה ששילמו את מחיר מלחמת יום הדין כצעירים בשירות סדיר ומילואים ואיבדו אמון בדפוסים האירופוצנטרים הצרים של כור ההיתוך המקומי היו מי שחיפשו חיבור לקולות שהודחקו לשוליים, לקהילות שנוחשלו ולזהות מזרחית. בחרתי לחבור אליהם.