מארג האמנות | חוסר האפשרות לאירופאיות

חלפו יותר משישים שנה עד שעלה בידי הורי לכתוב את סיפור חייהם בשואה. הכתיבה החלה בסוף שנות ה-90 והוצאת הספרים לאור נמשכה עד 2016. התהליך התרחש במקביל לפעולות האוצרות ללא קירות בבתי ספר, באום אל פאחם, ברמת אליהו, עם קהילת יוצאי אתיופיה, העיסוק בצילום תיעודי פלסטיני וישראלי, החברות בקשת הדמוקרטית המזרחית והפעילות בארגון הלה לחינוך שווה. הרס קורות החיים שהתחולל באירופה נוכח עוד טרם נרשמו המילים אך מופען הדקדקני, שחור על גבי לבן, נוגע בפרטי הפרטים ומעמיק סוג של אופל אישי, של קרע נחרץ מאירופה וחוסר האפשרות להשתייך לשם. תהום נפערה בליבת הנאורות, הדיחה קיום מקרבה וקבעה מרחק נדרש כלפיה. אי האפשרות האחת מהולה בחוסר האפשרות שמציבה המורכבות המזרח תיכונית. אולם, שלילה ושלילה, במעין חיוב מתמטי, נוהים אחר ערך מסיג סבל. אין ריק בתשוקה לחיים, אין סוף לחיפוש אחר משמעות מול מחוזות חוץ ופנים מנותצים. הקריעה מאירופה משמעה שייכות למזרח התיכון. על פני מישור מבוקע  מתנגשים כוחות סותרים שאנושיות היא אחד ממרכיביה התרבותיים. שייכות במקרה זה אינה רעיונית או היסטורית. היא בנויה מקשר אישי, הידברות ופעולה מעשית. תוואי זה קבע את החיפוש האזורי, המזרחי והפלסטיני, בו בחרתי. יהודי ארצות ערב והאסלאם והפלסטינים שותפים לניצוצות מורשת אזורית שבוהק שבריה עולה על חרב השלילה ההדדית. ביוני 2015 הוזמנתי על ידי רפל יעקובוביץ, אמן מפוזנן, למפגש במוזיאון לאמנות עכשווית בוורצלב, פולין, למפגש בתערוכה שאצר אודות אמנות יהודית עכשווית באירופה. וורצלב נקראה בעבר, ברסלאו, וסופחה מגרמניה לפולין בתום מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים התפתחה בין בתי העיר הגרמנית לשעבר סצנת אמנות עכשווית פולנית נועזת תחת משטר קומוניסטי נוקשה. על רקע נוף היסטורי מצולק, סמוך לאושוויץ בה לא ביקרתי, נערכה שיחה על חוסר אפשרות לאירופאיות מנקודת מבט מזרחית שטרם הוגשמה.

מקום אליו לא שבתי מעולם, 2003

"כל חיי אני חוזר לאחד ביוני 1942 , יום שנחרת ויהיה חקוק בלבי כל עוד אני חי, יום הולדתי והיום שבו ליוויתי את הורי ואת אחי בדרכם האחרונה. כנער שמלאו לו חמש–עשרה בדיוק באותו יום, מושג המוות היה בלתי נתפס, ובוודאי כשמדובר במשפחתי. לא הייתי מסוגל או מוכן לקבל את הגזירה ששוב לא אראה את הורי. מחשבותי שבות אל אותו יום פרידה אומלל, ואני עדיין רואה את אמא, אבא ואחי כאנשים חיים, אינני מסוגל לתארם כאנשים מתים, חסרי רוח. אני מזהה את פניו של אבא המתפרץ לפתע כמו הר געש כלפי קציני האס.אס העומדים בקרבת השער. רואה את עיניו יורקות אש, שומע את קולו הרועם, צועק על התליינים בחמת זעם את קריאת השבר של אדם פצוע, מאוכזב ופגוע עד עמקי נשמתו. פניו הביעו בוז וסלידה כשקרא שוב ושוב לעבר אנשי האס.אס "רוצחים! פושעים!"

האנשים שהיו בדרכם בקרבת השער נעצרו המומים. לשניות אחדות השתררה דממת מוות, וכולם התבוננו באבא שקולו הזועם הדהד באוויר. עמדנו כמאובנים ממעשה הייאוש, שביטא השלמה עם גורלו וידיעה שאין לו מה להפסיד.

הגרמנים, שהיו מופתעים מהתפרצותו הנזעמת של אבי, שלפו במהירות את אקדחיהם, אלא שבאותן שניות ממש התערבו השוטרים היהודים שהופקדו על הסדר ליד השער ודחפו את אבא הנסער פנימה. נותרנו שלושתנו ליד השער, נרגשים ומבוהלים, ואמי המסכנה נרעשת כולה, לא מצליחה לעצור את בכיה. התחבקנו ובכינו. נראה שאמי לא רצתה להשאיר את אבי לבדו, לכן ניתקה עצמה ממני, לקחה את אחי בידה ונעלמה מעיני.

תמונה זו היא האחרונה שנותרה בזיכרוני. מעמד קשה שחשף את סבלו הנורא של אבי. הוא לא היה יכול לסלוח לגרמנים על מה שעוללו לו ולמשפחתו. אני משער שהיתה זו הדרך היחידה וההזדמנות האחרונה לפרוק מעומק לבו את הכעס האצור בו זה זמן רב. אינני יודע אם חש צורך למות כיהודי גאה ואמיץ אל מול אויביו או שמא היתה זו תגובה ספונטנית. כך או כך, היה זה צעד בלתי שגרתי, שדרש תעוזה רבה בנוכחות אנשי האס. אס, שעמלו להפוך את היהודים לכנועים וחלשים, מקבלי דין ללא עוררין. לא שמעתי על אף התפרצות של אף אחד אחר במהלך יום הגירוש. אמנם השאלה מה הניע את אבא נותרה פתוחה, בכל מקרה התפרצותו לא שינתה את גורלו או את גורל משפחתו. ביום הגירוש השמים חייכו ואנחנו בכינו, וסביר להניח שהגרמנים היו שבעי רצון"...

מתוך 

מקום אליו לא שבתי מעולם

צבי שטייניץ

2003

 
ילדות שחרבה, 2016

"מעת לעת אימהות שקיבלו צווי גירוש באו לאסוף את ילדיהן מבית הילדים. הפרידות העצובות הפכו אט-אט לשגרת היום-יום. אחותי התאומה קיבלה מאחת מחברותיה לכיתה את בובתה האהובה. "אצלך היא תהיה בידיים בטוחות," אמרה לה. רות שמרה על הבובה שנים רבות.

עד היום היא נרתעת ונמנעת מפרידות וכך נוהגת גם אני.

באותם ימים הגיעו לבית הילדים שלנו ילדים חדשים שנותקו בפתאומיות מהוריהם, בדיוק כפי שקרה לנו שנה וחצי קודם לכן. זכורה לנו ילדה בת גילנו ששני גברים הביאו לבית הילדים בעודה ממררת בבכי. ישבנו בחדר האוכל והטלאנו גרביים. בכייה הסעיר אותנו והמחנכות גוטמן ולוין ניגשו אלינו ובעדינות הסבירו בנימה רגועה שהיא ילדה מאומצת ומוצאה ממשפחה יהודית. ההורים המאמצים היו "ארים טהורים" וכשהתברר לשלטונות שבתם יהודייה נאסר עליהם להחזיקה והם נדרשו להעבירה למוסד יהודי. הילדה הקטנה לא הבינה את המתרחש והייתה מבולבלת לגמרי. לפתע נדרשה לענוד טלאי צהוב ולהיות יהודייה אף שעד לאותו יום שמעה על היהודים רק דברים שליליים. הן ביקשו מאיתנו לגשת אליה ואנו ניסינו בעדינות להרגיע אותה, להעניק לה חום ואמונה בחיים המשותפים איתנו, להקנות לה תחושה שבחברתנו יהיה לה טוב. ביקשנו להקל עליה את ההסתגלות לביתה החדש. ההורים מעולם לא ביקרו אותה, ייתכן שאסרו זאת עליהם. הילדה הזאת הלכה בדרכם של ילדי בית הילדים האחרים, כמותם גם היא הושמדה. רות ואני חשבנו עליה פעמים רבות כמו גם על האם המאמצת. האם אפשר להפסיק לאהוב ילדה רק משום שהיא יהודייה?

השאלה לא הרפתה מאיתנו."

מתוך 

ילדות שחרבה

רגינה שטייניץ

2016

"סוג של דומייה אופף חיים שחלקם הודח ברצחנות אל זמן עבר, אלם מוחשי של קורות אנוש נעדרים המטיל צל היסטורי, תרבותי ומשפחתי. זו אילמות נוכח משמעות, תהום שנפערת מתחת לאפשרות להבין התרחשות וליכולת לפרש את סימניה. לפני דור ההמשך ניצבת עלטת עבר דוממת, דרכה מגששים הממשיכים אחר משעולי עתיד, מרכיבים מִשברים פיסות אדמה מעורערות להניח עליהן את כפות רגליהם.

אל האלם הזה חודרים ביטויי חיים המבקשים להפר את הדממה ולדלות תובנות ממצולותיה. אלה ביטויים ציבוריים ואישיים הפורמים את הדממה במלאכותיות ובמעט ניצוצות של בהירות. האִזכוּר, אי-זכור, של מהותם ממחיש את רפיונם ומבטא את לבטיו המיוסרים של קיום פגום הנתון בתשוקת המשכיות."...

מתוך אחרית דבר לספר "ילדות שחרבה"

אלם מוחשי

שלומית ועמי שטייניץ

2016

 

כל דיון ביחסי אירופה והיהודים טעון בחוסר אפשרות בשל הנוכחות הנעדרת של נפשות גדועות. חנה ארנדט טוענת שהשמדת היהודים מוטמעת בלי הפרד בהיסטוריה הכוללת של אירופה והעובדה שיהודים תויגו כיחידים הפכה לבעיה אישית עבור כל בן ובת אנוש. האטומיזם המכני הגיע לצורה מכרעת כאשר התחיל לצוד אנשים על בסיס טבעם הביולוגי. התאיידות המדינה הסתברה כביטוי נחרץ להתפוגגות האחיזה בעולם ותורגמה לחיסול גופו האישי של האדם.

(Ardent Hannah, The Jewish Writings, Jerome Kahn and Ron H. Feldman ed. Schocken Books, 2007, lxvii).

מתוך המאמר

כתמים לבנים – חוסר האפשרות לאירופאיות

עמי שטייניץ

2015-2021