"כל חיי אני חוזר לאחד ביוני 1942 , יום שנחרת ויהיה חקוק בלבי כל עוד אני חי, יום הולדתי והיום שבו ליוויתי את הורי ואת אחי בדרכם האחרונה. כנער שמלאו לו חמש–עשרה בדיוק באותו יום, מושג המוות היה בלתי נתפס, ובוודאי כשמדובר במשפחתי. לא הייתי מסוגל או מוכן לקבל את הגזירה ששוב לא אראה את הורי. מחשבותי שבות אל אותו יום פרידה אומלל, ואני עדיין רואה את אמא, אבא ואחי כאנשים חיים, אינני מסוגל לתארם כאנשים מתים, חסרי רוח. אני מזהה את פניו של אבא המתפרץ לפתע כמו הר געש כלפי קציני האס.אס העומדים בקרבת השער. רואה את עיניו יורקות אש, שומע את קולו הרועם, צועק על התליינים בחמת זעם את קריאת השבר של אדם פצוע, מאוכזב ופגוע עד עמקי נשמתו. פניו הביעו בוז וסלידה כשקרא שוב ושוב לעבר אנשי האס.אס "רוצחים! פושעים!"

האנשים שהיו בדרכם בקרבת השער נעצרו המומים. לשניות אחדות השתררה דממת מוות, וכולם התבוננו באבא שקולו הזועם הדהד באוויר. עמדנו כמאובנים ממעשה הייאוש, שביטא השלמה עם גורלו וידיעה שאין לו מה להפסיד.

הגרמנים, שהיו מופתעים מהתפרצותו הנזעמת של אבי, שלפו במהירות את אקדחיהם, אלא שבאותן שניות ממש התערבו השוטרים היהודים שהופקדו על הסדר ליד השער ודחפו את אבא הנסער פנימה. נותרנו שלושתנו ליד השער, נרגשים ומבוהלים, ואמי המסכנה נרעשת כולה, לא מצליחה לעצור את בכיה. התחבקנו ובכינו. נראה שאמי לא רצתה להשאיר את אבי לבדו, לכן ניתקה עצמה ממני, לקחה את אחי בידה ונעלמה מעיני.

תמונה זו היא האחרונה שנותרה בזיכרוני. מעמד קשה שחשף את סבלו הנורא של אבי. הוא לא היה יכול לסלוח לגרמנים על מה שעוללו לו ולמשפחתו. אני משער שהיתה זו הדרך היחידה וההזדמנות האחרונה לפרוק מעומק לבו את הכעס האצור בו זה זמן רב. אינני יודע אם חש צורך למות כיהודי גאה ואמיץ אל מול אויביו או שמא היתה זו תגובה ספונטנית. כך או כך, היה זה צעד בלתי שגרתי, שדרש תעוזה רבה בנוכחות אנשי האס. אס, שעמלו להפוך את היהודים לכנועים וחלשים, מקבלי דין ללא עוררין. לא שמעתי על אף התפרצות של אף אחד אחר במהלך יום הגירוש. אמנם השאלה מה הניע את אבא נותרה פתוחה, בכל מקרה התפרצותו לא שינתה את גורלו או את גורל משפחתו. ביום הגירוש השמים חייכו ואנחנו בכינו, וסביר להניח שהגרמנים היו שבעי רצון"...