"...הפחם והזפת מציינים פגיעה אקולוגית במשאבי הטבע ותאוות בצע. הגֶפֶת ושרידי החיות נוגעים במחזור חיים הולך ונעלם, ומטילים ספק בחלופה המודרנית שלו. ובלשון המשורר,  "סָבִי הִשְׁכִּים מִשְּׁנָתוֹ כְּדֵי לֶאֱסֹף עֲשָׂבִים מִכַּרְמוֹ הֶהָרוּס תַּחַת הַכְּבִישׁ הַשָּׁחֹר  [...]" (דרוויש, 47). התנגשות המודרני והקדום בשירו של דרוויש מציינת מפגש בלתי נמנע של העולם הערבי עם תוצריו של עולם שנתפס כראשון. לנרטיב הפלסטיני יש מקום מיוחד במהלך זה מפני שמסורתו נטמעה בחריפות יתרה בקרבו של העולם הראשון, העולם המוביל. "הנכבה", מספר סעיד, "העניקה לאמנות הפלסטינית עומק אנושי מפותח בהשוואה למדינות ערב האחרות מפני שנוצרה פזורה פלסטינית שחשופה לכיוונים רבים באמנות העולמית אך נפגשת באותה נקודה. לכל אחד יש משפחה שאיבדה משהו - ואני אחד מהם. זו הרוח שנשאה אותי מהכפר שבו נולדתי ללימודי אמנות, לחיים בברלין עד 1998, ומשם חזרה לנחף שהפכה ליישוב מודרני. אינך דומה לאדם שנולד וגדל במקום אחד. אתה נמצא בתנועה בלי לדעת מה ילד יום. לא חושבים על כך בשגרה אבל מדובר בתחושת נוודות פנימית"(סעיד).